חולין פ״ט ב:ג׳-ד׳

3 רש"י פתח ↗

מתני' גיד הנשה:

3 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א משנה איסור אכילתו של גיד הנשה נוהג קיים בין בארץ ובין בחוצה לארץ; בין בפני הבית בזמן שבית המקדש היה קיים, ובין שלא בפני הבית; בין בבעלי חיים שהם חולין, ובין באלה שהם מוקדשין. ונוהג איסור זה בבהמה ובחיה, בירך של צד ימין שבהן ובירך של צד שמאל שבהן. ואולם איסור זה אינו נוהג בעוף — מפני שבאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" בראשית לב, לב, ואילו העוף אין לו כף בליטה של בשר שעל עצם הירך, שצורתה עגולה.

3 דור רביעי פתח ↗

דף פ״ט ע״ב משנה גיד הנשה נוהג וכו׳ בחולין ובמוקדשין וכתב רש״י ז״ל ולקמן פליגו בה, איכא למ״ד אפי׳ בעולה ואיכא למ״ד בקדשים הנאכלין עכ״ל, ובפיה״מ לרמב״ם כתב ג״כ וז״ל: ״ומה שאמר מוקדשין ואפילו עולה ששורפין אותה ע״ג המזבח, מוציאו ומשליכו״ עכ״ל. ורבים תמהו דא״כ מה פריך הש״ס מוקדשין פשיטא, דהא טובא קמ״ל כרבנן דרבי וכר״ה דלקמן דגה״נ חלצו לתפוח, ועיין בראש יוסף ז״ל שכ׳ דדין זה לא שייך הכא בפרקן דעסקו מאיסור אכילת גה״נ לאדם, וכוונתו דבלא״ה כל הני דמתני׳ שלא לצורך נשנו בשביל האי דנוהג במוקדשין וא״כ מוקדשין עכ״פ צריך להיות לצורך מענין אכילת אדם דשייך בהאי פירקא והוא נכון, אלא דקצת קשה, דא״כ איך רצה הש״ס לומר דאתא לאשמעינן דמוקדשין חייל אאיסור גיד, או אי אין בגידין בנותן טעם, דאיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא, דכל זאת לא שייך כאן להאי פרק דמדבר מאיסור גיד ולא מאיסור מוקדשין. ולכן אני אוסיף על דבריו, ואומר דלא שמעינן מהא דנוהג במוקדשין אי כרבנן אי כרבי, דהא גם לרבי שפיר שייך למיתני נוהג במוקדשין דאם פרשו לא יעלו דרק במחובר קאמר יעלה, דמתני׳ סובר יש בגידין בנותן טעם כמשנה דירך דלקמן והוה גה״נ בכלל בשר ומה שממעט מועשית עלתיך הבשר והדם גם גידין ע״כ גידי צואר דאינם כבשר אבל גה״נ הרי הוא כבשר ולכן מה דקאמר רבי במחובר דוקא יעלה ולא בפירש היינו משום דאסור באכילה וכתיב ממשקה ישראל למנחה מן המותר לישראל. ולכן לא מצי קאמר דמשום דנוהג איסור גה״נ לענין הקרבה קתני נוהג במוקדשין דהא אין להעלותו כשפירש ודאי דאין זה ענין גה״נ כלל דכל מה שאסור באכילה אסור להקרבה ואי כרבנן דחלצו לתפוח זאת לא נשמע דדילמא כרבי ולא עולה בפ״ע כשפירש אבל הרמב״ם בפיה״מ שפיר כתב לדידן דס״ל אין בגידין בנותן טעם אע״ג דשאר גידין ועצמות במחוברים יעלו אבל גה״נ לרבנן גם במחובר לא יעלה כיון דנוסף לזה דאינו בכלל בשר גם איסור אכילה להדיוט יש עליו לכן צריך לחלצו, ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בד״ה הסמוך ודו״ק.

4 רש"י פתח ↗

ונוהג בשליל - בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

4 מאירי פתח ↗

ונוהג בשליל ופירשו בגמרא בבן תשעה חי הנמצא במעי אמו וחלבו אסור והלך ר' מאיר לשטתו שאמר עליו שהוא טעון שחיטה ולר' יהודה הואיל ואינו טעון שחיטה כמו שהתבאר בפרק בהמה המקשה אין איסור גיד נוהג בו וחלבו מותר הא בבן שמנה חי או בבן תשעה מת אף לר' מאיר מותר ויש חולקין בזו בגיד וכבר ביארנו בפרק בהמה המקשה שיש שפסקו כר' מאיר בכלן ויש שפסקו כר' יהודה בכלן ויש שפסקו כר' מאיר במקצת וכר' יהודה במקצת ובנארבונה נהגו לאסור גידו ולהתיר חלבו:

4 לחם משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

ואם שלמו לו חדשיו וכו'. כתב ה״ה דעת רבינו וכו'. ביאור דברי ה״ה ז״ל מפני שרבינו הוא ראה סתם משנה דפסק דחלבו אסור כלומר שראה במשנה דף פ"ט: ונוהג בשליל וכדאמרו דנוהג בשליל ה״ה לחלבו שאסור כמו ששנה אותו בבריתא. ואע״ג דבגמרא משמע דמאן דאית ליה שאינו טעון שחיטה חלבו וגידו מותרין כבר יישב זה ה״ה והביא הכרח לדברי רבינו דא״כ תיקשי לן סתמא אסתמא כלומר אם לא כדעת רבינו דלא הא בהא תליא הא סתים לן תנא בפ' בהמה המקשה חולין דף ע"ד דהוא ניתר בשחיטת אמו ואיך סתים לן כאן דנוהג בשליל וה״ה לחלבו שאסור. ועוד מלבד זה קשה לדברי המפרשים ז״ל דהוה להו למיפסק כסתמא בתרא והוה להו למימר דאינו ניתר בשחיטת אמו כסתמא בתרא דנוהג בשליל כיון דהא בהא תליא. וז״ש ה״ה ועוד דהוה ליה, צ״ל דכוונתו הוא דהוה לן כלומר אנן אי לא ס״ל כדברי רבינו. לכן יש לומר דמאי דקאמר ר' אושעיא דף ע"ד: הוא דהשוו מדותיהן ולאו למימרא דהא בהא תליא א״נ לר' אושעיא קאמר דכיון דהוא קאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד ומפרש מילתייהו דרבנן משמע דכרבנן אית ליה וכיון דהוא סבור הא בהא תליא הוה ליה למפסק כסתמא דגיד הנשה אלא ודאי דכוונת ר' אושעיא לאו למימרא דהא בהא תליא לגמרי. וא״ת בשלמא אי כדברי המפרשים אשמעינן חידוש ר' אושעיא דהא בהא תליא דאי פסקת כר' מאיר בשליל פסקת דאינו ניתר בשחיטת אמו ואי פסקת דניתר פסקת כר' יהודה אבל לדברי רבינו מאי קמ״ל דהא שווי המדות הא קא חזינא ליה. וי״ל דאשמעינן דחלבו דברייתא לא קאי אלא אשליל ולא אגיד. ואין זה דחוק דע״כ אתה צריך לומר כן דאל״כ תיקשי לך אמאי הביא בגמרא הך מימרא דר' אושעיא למפרך אלא משמע דאי לאו ר' אושעיא הוה אמינא דחלבו קאי אגיד ולא הוה פריך מידי לכך הביא ההיא הא דרבי אושעיא. וא״ת איך אשמעינן ר' אושעיא דחלבו לא קאי אגיד השתא נמי נימא הכא ומאי דקאמר הלך לשיטתו לא קאי אלא אשליל כבר תירצו על זה בתוספות ע״ש. א״נ יש לתרץ לדעת רבינו דאע״ג דלדבריו מאי דקאמר ר' אושעיא הלך ר' מאיר לשיטתו אינו מדוייק דלאו הא בהא תליא נקט ליה משום הלך ר' יהודה לשיטתו דההוא ע״כ מדוייק ולעולם צריכים אנו לומר דרבי אושעיא אשמעינן דחלבו לא קאי אגיד משום דאי לא תיקשי אמאי הביאו בגמרא בקושיא. כל זה נראה כוונת ה״ה ז״ל. ומ״ש א״נ י״ל דר' אושעיא משום וכו' כל זה תירוץ אחד עד לבסוף וכ״כ בספר דפוס ויניציא״ה קדמון ודלא ככתוב בספרי כ״מ אי נמי דרבי מאיר הלך וכו' דמשמע דהוא תירוץ שלישי ואע״פ שאפשר ליישבו בדוחק ועיקר הגירסא כדפוס ויניציא״ה הקדמון דכולא חדא תירוצא היא. ומ״ש ויש מי שפסק וכו' עיין בחדושי הרשב״א ז״ל בחולין:

1 מַתְנִי׳ גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין וּבַמּוּקְדָּשִׁין, וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף.

2 וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

3 תוספות פתח ↗

גיד הנשה:

3 מאירי פתח ↗

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר גיד הנשה באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן ובאיזה מין אלא שנכלל בסוגיא שלה הרבה מענין החלק השני והוא שאמר גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר ובמוקדשין אפי' עולה ששורפין אותה כלה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר ומתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ומה שאמר מפני שאין לו כף ר"ל אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול ואם יזדמן שיצא מן העוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי גיד הנשה שלו אסור ומה שאמר וחלבו מותר ר"ל חלב גיד הנשה והוא שמנינות שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ר"ל בשמנינות של גיד הנשה ושליל הוא העובר שנמצא בגוף קודם שלמותו:

3 רש"י על חולין פתח ↗

גמ' רבי אבין ורבי מיישא - מפרשי הך מתניתין דכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושלוח הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם אומרו:

4 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ונוהג איסור זה אף בשליל עובר בסמוך ללידתו הנתון בשליה במעי אמו. ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, ובדומה לכך, גם חלבו של השליל מותר.

4 דור רביעי פתח ↗

ע״ש וחלבו מותר בגמ׳ לקמן מפרש דהאי וחלבו מותר חלבו דגיד קאמר ומה״ת מותר אבל אסור מדרבנן דישראל קדושים נהגו בו איסור, ויש להעיר איך שתק רבנו הקדוש מהאי איסור וקתני סתם וחלבו מותר דמשמע מותר לגמרי, והנלפע״ד בזה עפ״י מה שהביא הב״י בסס״י צ״ט בשם הרשב״א בתוה״ב דמסופק אי שמנו של גיד אסרו משום לתא דגיד או משום לתא דחלב וביבמות כתב הרשב״א ז״ל בהחלט דמשום לתא דחלב נגעה בו, ונראה דדבר זה תלוי בפירוש משנתנו דקתני חלבו מותר מה היא דאי מפרשינן חלבו דגיד, למה קרי לי׳ חלב ובברייתא קתני שמנו, אלא ודאי דהתנא שהשמיט דישראל קדושים נהגו בו איסור קרי לי׳ חלבו כדי להשלים האי חסרון דבזה משמיענו דראויה להמנע מלאכלו משום דנראה כחלב ובפרט דמתני׳ ר״מ דדייק בשמא, אבל בתנא דבריית׳ דקתני בפירוש דנהגו בו איסור קרי לי׳ שמנו מפני שכן הוא, וא״כ אז יש הוכחה גמורה דמשום לתא דחלב נאסר שמנו דגיד, אבל אם נפרש חלבו מותר דמתניתן אחלב דשליל אז ליכא שום הוכחה ונוכל לומר דמשום לתא דגיד נאסר שמנו ודו״ק. והנה רש״י ז״ל מפרש דחלבו דשליל קאמר ובב״ט הנמצא בבהמה, והוא כר״א אר״א לקמן צ״ב ע״ב, אברייתא דפליגו ר״מ ור״י בגיד וחלב של שליל, ועיין בתויו״ט ובראש יוסף כאן, וצ״ל דרש״י ז״ל ס״ל דר״א אר״א גם משנתינו מפרש כן, והא דחלבו מותר לאו ד״ה אלא סיומא דפלוגתא דת״ק ור״י והא דלא קתני בדברי ת״ק דחלבו אסור, משום דבב״ט חי הנמצא בבהמה ועל עסקי שחיטה קמיירי, בלא״ה אין דין זה שייך לכאן ושנוי׳ כבר לעיל בפ׳ בהמה המקשה, דלר״מ טעון שחיטה, וא״כ פשיטא דנוהג בו איסור גיד וחלב, דאין זה שליל אלא בהמה מעלי׳, ולא נשנית כאן אלא בשביל דברי ר״י דקאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, דזאת לא נשמע מדברי חכמים לעיל במשנה דקאמרו שחיטת אמו מטהרתה, דהרי עדיין אפשר דגיד וחלב שלו אסור, דדי לולד להיות כאמו, וכקושי׳ הרא״ש ז״ל התם, ולכן קיצר התנא דמשנתינו בדברי ת״ק, שלא הובאו אלא בשביל בר פלוגתי׳ ולא קאמר רק נוהג בשליל בשביל שצריך שחיטת עצמו, וממילא נדע דבין גיד ובין חלב נוהג דהרי הוא בהמה מעלי׳ אבל בדברי ר״י דקאמר אינו נוהג בשליל, ובשביל שהוא שליל ושחיטת האם מטהרתו, קמפרש בהדי׳ דהן גיד והן חלב מותר, אלא דלפי פירוש זה קשה טובא, איך שינה רבינו הקדוש טעמו מלעיל להכא, דלעיל בעסקי שחיטה מאן דמטעין שחיטה הוא ר״מ, ומ״ד שחיטת אמו מטהרתו המה החכמים, וכאן הוא להיפך, דדברי ר״מ שנה סתם בלשון ת״ק ודברי חכמים דלעיל, בדברי ר׳ יהודה. ומכח קושי׳ העצומה הלזו נצמחו כמה שיטות בענין זה ומבוארים לקמן בראש יוסף בסוגי׳ דר״א, ועיין שם מה שאכתוב גם אני בענין העמוק הלזה, ודו״ק.

4 נחל איתן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

השוחט את הבהמה ומצא בה שליל וכו' אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו' חלבו אסור. על מ"ש הרב המגיד בתחילת דבריו דטעמו של רבינו הוא דפסק כסתמא דמתני' דפ' המקשה ופ' גיד הנשה וכו' יש להקשות דתקשי לפ"ז קושיית הפר"ח סי' ס"ד מהסוגיא דריש פ' המקשה ועל כן אי אפשר לומר כן וכמ"ש הבכור שור בחידושיו ריש פ' גיד הנשה. אלא דהעיקר מ"ש הרה"מ בסוף דבריו דטעמו של רבינו הוא מהא דר' יוחנן דאמר גבי תלש חלב מבן ט' חי דחייב דחדשים גרמי וס"ל דהוא הדין לנשחטה אמו. וכ"כ הרא"ש. והש"ך בספרו הארוך הביא ראי' לשיטת רבינו דנסתלקה בזה תמיהת התוס' ריש פ' גיד הנשה ד"ה והא. ועיין בספר כרתי ופלתי בסי' הנזכר שיישב קושיית הפר"ח. וגם הביא ראיה לדעת רבינו:

חולין פ״ט ע״א » « חולין צ׳ ע״א